על הקבלה ולימודה
מאת אוהד עשור

חכמת הקבלה ידועה כחלק הסוד של תורת ישראל. וכבר מאמירה זו נובעות שלוש שאלות מיידיות: הראשונה, מדוע נקראת חכמה זו "קבלה", והשניה - מה פשר היותה סוד, והשלישית - מהו הקשר בין הקבלה לבין תורת ישראל.

תורת ישראל מחולקת לכמה רבדים, הקרויים פרד"ס - פשט ורמז, דרש וסוד. והכתובים עצמם מתחלקים לכמה חלקים, והם מקרא ומשנה, תלמוד וקבלה (לקמן ממת"ק). וכל אחד מהממת"ק מתחלק לפרד"ס.

לדוגמא: את המקרא, התנ"ך, ניתן להבין כפשוטו. הבנת הפשט היא אמנות בפני עצמה. מהותה היא חיפוש אחר מודל מציאותי, התואם את התיאור המילולי המופיע במקרא. כמובן, תהליך זה מחייב פרשנות מסויימת, אם כי פרשנות מסוג פשט. הגר"א דיבר אף על הפשט במשנה, למרות שבמבט חטוף נדמה כי המשנה אינה אלא דרש, כאשר ישנן משניות אותן הוא מפרש באופן שונה מן התלמוד, ובאמרו כי בפירושו הוא מצביע על פשט המשנה, אך הגמרא הולכת לרוב בדרך של דרש.

הרמז הוא לימוד שיש לו סמך קל מן הכתוב (כל אחד מהממת"ק), אך אין הוא נובע מן הפשט ואף יכול שלא לסבלו, ובכל זאת לדור עמו בכפיפה אחת. הדרש מביא עניין חדש לחלוטין שאין לו מקום לסמוך על הכתוב אפילו ברמז, אלא מדובר על בחירה מתוך מרחב האפשרויות האינסופי אותו מציגות המילים. לפי דעת הרמב"ם בהלכות ממרים, בהקדמת המשנה, במורה נבוכים ובמקומות רבים, כל דרשה ודרשה על המקרא, אפילו אם מדובר במצוות מדאורייתא, היא דרשתם של חכמים והם חידשו אותה (והרבה חלקו על דעת הרמב"ם זו), ויתרה מזו: כל סנהדרין בכל דור ודור יכול לדון אם הוא מקבל את הדרשה אם לאו, או אם לדרוש דרשות חדשות. והכל בכפוף לכמה תנאים וכמובא בתלמוד וכפי שמונה הרמב"ם בהלכות סנהדרין. כללי הפעולה של הדרשה הם המדות שהתורה נדרשת בהן, כידוע מברייתא דרבי ישמעאל.

ומהו הסוד שבפרד"ס? הסוד הוא מקור ושורש הדבר. הסוד הוא המסר עצמו, חשוף מכל וכל. כאשר נאמרת אמרה, ניתן להבין ממנה דברים רבים גם אם הדובר לא התכוון אליהם, והם יכולים אף לנגוד את מגמתו וכוונתו הפנימית. ידוע לכל כי כאשר רוצים להעביר מסר, ככל שהמסר יותר דק - כך יש להלביש אותו ביתר מלים למען תיאורו השלם, וככל שזה יותר פנימי - כך ריבוי המילים חופה על הכוונה הפנימית. הדרך הישירה והעירומה להעברת המסר, שהיא היות האדם חושף את אמיתתו הפנימית והנוגעת לפנימיותו שלו, תורמת אמנם להבנת המסר ומקורו, אך לא בהכרח תורמת להטמעתו אצל המקבל. והנה הנביאים וחז"ל, בהיותם מעדיפים את קיום חוקם על הבנתו כאשר אלו ואלו נוגדים זה את זה, פרסמו לכל את דבריהם, פסקיהם ונימוקיהם, אך את הדרך המיוחדת על פיה קיבלו את מסקנותיהם, והיא הסיבה הפנימית והאמיתית המורה אל הדיין כיצד יעשה והיאך ידון את הכתובים, אותה הותירו נסתרת. והנה דרך זו נמסרה במסורת מדור לדור, מיחידי דורות ליחידי דורות, ועל כן שמה קבלה.

קנצי למלין, חכמת הקבלה מהווה את פנימיות התורה, את הרובד העמוק ביותר שלה, אשר ממנה נובעים יתר חלקיה. וכידוע, אין כוונת התורה אלא להשלים את פנימיות האדם. וככזאת, היא כוללת מידע רב מאד על מהות האדם ונפשו, ויחסם אל מול העולם הפנימי והחיצוני.

והנה אותה פנימיות, דקה היא למאד והיא נגישה רק במצבי תודעה מיוחדים ונדירים מאד (כגון נבואה). על כן, אין הדיבור מסוגל להעביר את המסר במלואו, כי בחינת "הסוד שבסוד" - הפנימיות של הכל - איזו פנימיות יש לה? הרי היא פני השטח השקופים של התודעה, ואין שום דרך לאחוז בה, מעשית או רעיונית, אלא פשוט להכיר בקיומה בהסתמך על החוש לבד, אותו החוש הקרוי בפי חכמי ישראל ופילוסופי ימי הביניים בשם הכח המדמה. וכשהכח המדמה על תיקונו, לאחר מסע של זיכוך, הוא יכול לחוש זאת.

על כן, אין חכמת הקבלה באה בצורתה הגולמית, אלא רק כמשל. כל עניין הספירות, הפרצופים, העולמות, הנשמות, ואפילו הצמצום, האין-סוף והאור - אינם אלא רק משל. ואת הנמשל לא נוכל להסביר לעולם, אלא רק להצביע אל האדם כיצד יוכל הוא עצמו לראותו ולהכיר בו הכרה שלמה ומלאה.


מהיות הדברים מגיעים אל מקום שמגיעים, ונשגבים הם עד למאד, ומפני ישירותם ועצמתם על אף העידון שעברו דרך המשלתם ודרך פעולות נוספות שנקטו מקובלי הדורות, קיים קושי, אף היום, ללמד ולהפיץ את חכמת הקבלה. כאמור לעיל, בדברים המהווים סיבה פנימית, סובייקטיבית במידה רבה אך גם טוענת (לפחות בפשט הדברים) לאובייקטיביות, קשה גם לתת הסבר שלם, כנה ואמיתי, וגם שהמסר ייקלט ברובד המעשי, כאשר מדובר במסר המהווה חובה מוסרית על האדם או הבנה חדשה הנוגעת לקיומנו. לא נרחיב בנושא, אך ידוע כי ישנו פחד אנושי המונע מן האדם להרהר לעומק אחרי ערכי המוסר ומהות הקיום הבסיסיים ביותר שלו, מחשש שמא מתוך עיונו יבוא לפרוץ גדר או יפול לייאוש. ובעצם, פחד זה מקורו באשליה, ויש לעמול עמל רב כדי להכיר באשליה ולהעבירה מכנגד פניו של אדם. ומי שנכנס אל נפשו פנימה ומתגבר על הפחד, וככל שיהיה מורגל יותר ויותר בהסתכלות מעמיקה יותר ויותר פנימה, אז תגדל לאין שיעור יכולתו של האדם לפעול מבפנים. וכך התהליך נמשך ונפש האדם עוברת זיכוך אחר זיכוך, וכך היא יכולה לקלוט מסרים ישירים יותר, דקים יותר, חדים יותר, אך ללא שהאדם יפול ברוחו, יטעה בשיקול דעתו או יאבד את השליטה על חייו בעקבותיהם.

והנה בדורנו זה, כשכבר רבו הוגי הדעות ומלאה הארץ עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר, הופך לחובה גמורה הצורך בדיון מעמיק על מהות האדם, האל, הדת והחוויה הדתית והרוחנית. ובשנים האחרונות, כשכבר פורסמו בראש כל חוצות שלטים המציעים את מרכולת מציביהם - "קבלה בקלי קלות", גם ה"קבלה" עצמה הרווחת בצבור הונמכה מאד מאד, ואף רק חלקים ספציפיים ואיזוטריים מן הקבלה נלמדים בקרב הקהל הרחב, וגם זאת עם רוב השיבוש. והלוואי ולא צריך הייתי לכתוב מלים אלה, אך לאחר העיון נדמה כי זהו המצב.


לכן אכתוב כאן קצת הדרכות למי שחפץ לרכוש את חכמת הקבלה באמת.

ראשית יש לדעת היטב את ספר עץ חיים. ניתן להתחיל ללמוד את ספר אוצרות חיים לפני.

לאחר מכן יש לדעת את שאר כתבי מהרח"ו, ובסופם ללמוד את שער הכוונות ושער רוח הקדש לפי פשוטם.

אח"כ יש ללמוד את ספר נהר שלום עם הקדמת רחובות הנהר לרש"ש.

אח"כ יש ללמוד שער הכוונות ושער רוה"ק לעומקם עם סידורי הכוונות לרש"ש.

לאורך כל זמן הלימוד ובמקביל אליו, יש ללמוד זוהר אף ללא הבנה מלאה.

וכמובן, לעסוק במקרא, במשנה ובתלמוד.


ואלה השלבים, בדרך הטבע הם לוקחים כמה שנים עד שהאדם מקבל ידע והבנה פחות או יותר מקיפים על תורת הסוד. ואז, כשהוא מבין את התהליך הרוחני בשלמותו, הוא יכול להבין היכן מקומו, מצבו ופעולתו בעולם.


וכידוע, צריך להתחיל לצעוד כדי להגיע רחוק. אין להתייאש מרוב כמות ועמקות החומר, משום שהלימוד כל הזמן פרה ורבה, והאדם חש התעלות רוחנית עצומה בכל תהליך הלימוד, יחד עם תובנות רבות וחדשות.

ובעניין מי יכול ללמוד הקבלה, רוח הארגון היא זו כי כל החפץ דעת באמת יוכל ללמוד. והדבר נכון גם להיפך: מי שלא ינסה להבין את הדברים היטב על בוריים, או שלא יחפוץ בהשקעה מחשבתית ולימודית מעמיקות, לא יוכל להבין את החומר הנלמד. ואם הוא אכן רוצה ללמוד וגם לומד בפועל, זה עצמו הופך אותו ל"ראוי".


אנו מאחלים לכל חפצי הדעת הצלחה רבה בחיפושה.