"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא ולא היה לו בחי' ראש ולא בחי' סוף אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשוואה א' והוא הנק' אור א"ס." (עץ חיים שער א' ענף ב')חכמת הקבלה באה לבאר ולגלות את פנימיות תורת ישראל, ובעיקר ביסוס תורת האל שלה ומשמעות כינויו ופעולותיו. והנה יסוד התורה (ואף חידושה הגדול, או חידושו של אברהם) הוא האמונה באל אחד.
אל אחד - שהוא עצמו אחד, ואינו נחלק לבחינות בשום פנים. לא ניתן לייחס לו שתי תכונות שונות מפאת אותה האחידות, ואף תכונה אחת לא נוכל לייחס לו משום שכל תכונה המובעת במילותינו אנו, משתמעת לא רק לריבוי אלא גם למיעוט. מודגשת כאן תיאולוגיית השלילה של הרמב"ם, המורה כי אין לומר שום היגד חיובי על האל אלא רק היגדים שליליים (אין לומר "האל הוא X", אלא ניתן לומר רק "האל אינו X").
כאשר בעולם הקבלה מדברים על אותה המציאות היחידה והאחידה, אשר לא ניתן לדבר בה כלל אפילו בדרך של לסבר את האזן, היא נקראת בשם אין-סוף (להלן א"ס). והוא היה לבדו "ממלא כל המציאות" עוד קודם לבריאת העולם.
כשאנו אומרים "קודם לבריאת העולם" אין הכוונה "קודם" במובן הכרונולוגי, משום שהא"ס עצמו (וכן עולמות וישויות רוחניים רבים שעוד נדון בהם) הוא בבחינת "מעל הזמן", כלומר הזמן משתלשל, נאצל ונברא ממנו. כמו כן גם המרחב. וכמו הטעם שנתנו חז"ל לקריאתו של האל "מקום": "מפני שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". אלא מדברים אנו בקדימה סיבתית. הא"ס קדם לכל מבחינת הסיבתיות, ולכן הוא קרוי עילת העילות וסיבת הסיבות. והוא מה שהרמב"ם קורא לו "האמת", בכתבו בראשית ספר מדע מן היד החזרה:"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר "וה' אלהים אמת" - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד מלבדו", כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."
בכתבי המקובלים מובא כי הא"ס מאיר אור, הקרוי אור אך ורק בדרך השאלה. על אור הא"ס (לקמן: אא"ס) נאמר בזוהר שהוא "ממלא כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין".
כי בהתחלה, לפני בריאת העולם, היה רק הא"ס ואא"ס לבדו, כמ"ש חז"ל "היה הוא אחד ושמו אחד", ושמו הוא בחינת האא"ס. ויש שהסבירו כי האא"ס הוא בחינת ספירת המלכות שבא"ס (והעניין יובן טוב יותר לאחר המשך הלימוד), ותשע הספירות שמעל המלכות בא"ס הם בחינת רצון הא"ס. אך דע כי אין אנו מדברים בא"ס בבחינת ספירות כלל, ואפילו בעולם אדם-קדמון כמעט ולא נדבר בספירותיו, כי מקומות אלו גבהו מעלה מאד ואין שום דרך לדון בהם, אפילו לא על ידי מודל הספירות הקבלי, רק בדרך משל ולשכך את האזן. באזהרות המודפסות בתחילת ספר עץ חיים מובאת הפסקה הזו:
"...כתב הרח"ו ז"ל (רח"ו = רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י אשר הוסמך על ידו לכתוב את חכמת הקבלה) בזה הלשון כבר ידעת כי אין לנו רשות לעסוק קודם האצילות עשר ספירות ושלא לדמות שום צורה ודמיון כלל חלילה וחס [פי' אפילו בדרך משל אין לנו רשות] אבל מן עשר ספירות ולמטה אפשר לדבר בדרך משל ודמיון עכ"ל הרח"ו ז"ל שם. פי' שמשם ולמטה אפשר לדבר אך הוא הכל בדרך משל. ... וע"ש עוד בשומר אמונים שם שהאריך להוכיח שענין הצמצום שכתב האר"י ז"ל הוא משל וכתב שבדברי האר"י ז"ל מפורש כן..."
אא"ס הוא מקור ושורש העולמות כולם, ובזה בעצם עוסקת כל חכמת הקבלה: בתיאור כיצד השתלשלו כל העולמות הרוחניים והגשמיים מאא"ס, וכיצד הם מקבלים ממנו שפע.
ג. הצמצום
בהמשך לכתוב בע"ח (עץ חיים) בראשית המאמר, כתב הרח"ו:
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו... והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה אמצעית ממש ... והנה הצמצום הזה היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה."
ה"סיבה", כביכול, שהא"ס המציא את כל הנמצאים, היא כדי להוציא לאור את פעולותיו ושמותיו. למשל, כיצד יקרא רחום וחנון אם אין נבראים לרחם עליהם ולחון אותם. וכיצד יקרא מלך, ועם אין.
מצב זה קרוי בזוהר "כד סליק ברעותא למברי עלמא" (בתרגום מילולי: כאשר עלה ברצון לברוא את העולם). כאשר כביכול רצה הא"ס להוציא לאור פעולות מסויימות, אז התחיל עניין הצמצום והשתלשלות העולמות.
ודע כי ישנה מחלוקת גדולה בין המקובלים בעניין הצמצום, והיא נקראת שאלת האם הצמצום היה "כפשוטו" או לא. ויש שרוצים לומר כי זהו שורש מחלוקת החסידים והמתנגדים, וכן המעיין בספר התניא של האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי, ובספר "נפש החיים" לתלמיד הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, יוכל למצוא כי יש הבדל בין הגישות והתפיסות אודות מושג הצמצום. בשלב זה לא נרחיב בכך. רק נציין כי ישנן דרושים רבים העוסקים בשאלות הצמצום, ונגע בכך רבות ר' ישראל סרוג בתורת המלבוש שלו (ועוד יש מחלוקת האם ר' ישראל סרוג הוא בר סמכא בענייני קבלת האר"י).
אם כן, הא"ס צמצם אורו בנקודה אמצעית (הקרויה אמצעית על שם העתיד), ואז מכיוון שבאותה הנקודה היה "חושך" מוחלט, התמעט אא"ס גם סביבות אותה הנקודה כך שנותר מה שנקרא בקבלה החלל הפנוי, ובו נבראו כל העולמות כולם.
ד. הקו, יושר ועיגולים
כתב הרח"ו בע"ח:
"ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה. ראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם וקו זה כעין צנור דק א' אשר בו מתפשט ונמשך מימי אור העליון של א"ס אל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא."
הקו מתפשט עד הנקודה האמצעית, נקודת הצמצום, הנקראת בזוהר בוצינא דקרדנותא ("נר של קור" או "נר של קשיות", בתרגום מילולי), אך איננו נוגע בה. אילו היה נוגע בה הקו, היה האא"ס חוזר למלא את כל החלל והכל היה שב לקדמותו.
קו זה הוא הצינור היחיד דרכו העולמות כולם מקבלים את אא"ס.
נשים לב כי טרם התפשטות הקו, לא היו בחינות של ראש-תוך-סוף (רת"ס), משום שבחינות אלה לא שייכות בעיגול מושלם. כאשר נאצל הקו, חלקו הנוגע באא"ס נקרא ראש, וחלקו הנוגע-לא-נוגע בנקודת המרכז נקרא סוף. וכל נוצרה בחינת רת"ס.
כאשר החל הקו להתפשט בתוך החלל, הוא נמשך ביושר ואז התעגל ויצר עיגול פנימי בתוך החלל, אך העיגול איננו נוגע באא"ס. ואז המשיך הקו להתפשט עוד ביושר לכיוון הבוצינא דקרדנותא, והתעגל עיגול שני. כך יצר הקו עיגולים רבים (יש מקומות בהם כתוב שהם עשרה במספר, ויש מקומות בהם כתוב שהם הרבה יותר). ואלו העיגולים נקראים עשר ספירות (ע"ס או י"ס) בבחינת עיגולים.
עוד יש י"ס בבחינת יושר, אשר הן בצורת אדם כידוע מתרשים הספירות, והן נקראות ע"ס דאדם קדמון (א"ק). גם בא"ק אי אפשר לדבר בספירות ממש, אך שוב זהו בדרך משל, ועוד יבואר עניין א"ק לקמן ברוחב רב. והוא, הא"ק, הוויתו בעצם היא התפשטות הקו בדרך יושר. ומן הא"ק הזה יוצאים ומלבישים אותו עולמות נוספים כמ"ש לקמן, וכולם מבחינת יושר.
ודע כי כמעט ואין עסקינו (וגם לא עיסוק הזוהר והאר"י) בעיגולים כלל, אלא בעולמות היושר. ועוד דע כי הי"ס דעיגולים נקראים נפש, לעומת הי"ס דיושר הנקראים רוח, בסוד "נקבה תסובב גבר". ועוד יבואר לקמן עניין הנרנח"י.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה