מבוא לקבלת האר"י: אורות אזן-חטם-פה
מאת אוהד עשור
ועתה נדבר באורות היוצאים מא"ק, הקרויים אורות אח"פ (אזן-חוטם-פה).
ידוע כי השם המפורש הוא יהוה, ובו כלולה חכמת הקבלה כולה, כפי שיראה הלומד. והוא יכול להיכתב בארבעה מילויים שונים:
שם ע"ב, מילוי יו"דין: יוד הי ויו הי גימטריא ע"ב (72)
שם ס"ג, מילוי יו"דין ואלף: יוד הי ואו הי גימטריא ס"ג (63)
שם מ"ה, מילוי אל"פין: יוד הא ואו הא גימטריא מ"ה (45)
שם ב"ן, מילוי ה"הין: יוד הה וו הה גימטריא ב"ן (52)
ובקיצור הם נקראים עסמ"ב, והם מוצגים כאן בסדר יורד מבחינת חשיבות ועליונות המילוי. כמו כן ישנן ארבע בחינות מקבילות אל העסמ"ב, והן נקראות טנת"א (טעמים, נקודות, תגים, אותיות) והפעם בסדר יורד. כך ששם ע"ב הוא בחינת הטעמים, שם ס"ג בחינת הנקודות וכן הלאה.
וכל ארבע אלה הם בחינת ארבע אותיות השם, כאשר י' הוא בחינת טעמים בחינת ע"ב, וה' ראשונה בחינת נקודות בחינת ס"ג וכן הלאה.
ודע כי אין לך כל בחינה ובחינה שאינה מתחלקת לעסמ"ב, וכן העסמ"ב כל אחד מהם כלול מטנת"א שהם כלולים מעסמ"ב וכן הלאה. והנה גם א"ק מתחלק לעסמ"ב באופן זה. כי שם ע"ב הוא בגלגלת דא"', והארותיו של שם ע"ב יוצאות החוצה בסוד השערות, רק שאין לנו רשות לדבר במקום גבוה כזה.
ושם ס"ג נמשך בפנימיות א"ק מן האזניים דא"ק עד סיום רגליו, ומשם ולמטה נמצאים מ"ה וב"ן דא"ק. והנה אורות האח"פ, היוצאים מהאזן, מהחוטם ומהפה דא"ק, הם בחינת הטעמים העליונים דס"ג.
כי יש בטעמי המקרא שלושה סוגים: מהם למעלה מן האות (כגון פזר, זרקא, רביע), מהם באמצע האות (והם פסק ומקף), ומהם תחת האות (כגון אתנח, תביר). והנה מן האזן דא"ק יצאו הטעמים העליונים, ומן החוטם – הטעמים האמצעיים, ומן הפה – הטעמים התחתונים.
ודע שיש כאן עניינים שלמים באורות אח"פ כמובא בע"ח, אך לשם הקיצור ובהירות ההסברים לא נציגם כאן, אלא נסתפק במה שנכתוב.
והנה מן אזן ימין דא"ק יצאו עשרה אורות מקיפים (או"מ = אור מקיף), ומן אזן שמאל – עשרה אורות פנימיים (או"פ = אור פנימי). ונמשכו מן האוזן עד שיבולת הזקן, ושם בשיבולת הזקן לא נפגשו אורות שתי האזניים. הטעם לכך הוא כי כאשר נפגשים או"מ ואו"פ נוצרת בטישה, והאורות מכים ומבטשים זה את זה וכך נוצרת הווית הכלי. אך אילו היו אורות האזן נפגשים והיה נוצר מהם כלי, הוא לא יכול היה לקבל את האור מכיוון שאור האזן גבוה מאד.
הוא הדין באורות החוטם. גם הם נמשכו מנקבים ימין ושמאל באו"מ ואו"פ כמ"ש, והגיעו עד החזה דא"ק. אך לא נפגשו מאותו הטעם שבאורות האזן. רק כאשר יצאו אורות הפה שהם בחינת אותיות אל"ף, והגיעו עד הטבור דא"ק, הם יצאו או"מ ואו"פ יחדיו ולכן נוצר כלי, הנקרא עולם העקודים. ובו נרחיב (בקיצור נמרץ) בפרק הבא.
שם ע"ב, מילוי יו"דין: יוד הי ויו הי גימטריא ע"ב (72)
שם ס"ג, מילוי יו"דין ואלף: יוד הי ואו הי גימטריא ס"ג (63)
שם מ"ה, מילוי אל"פין: יוד הא ואו הא גימטריא מ"ה (45)
שם ב"ן, מילוי ה"הין: יוד הה וו הה גימטריא ב"ן (52)
ובקיצור הם נקראים עסמ"ב, והם מוצגים כאן בסדר יורד מבחינת חשיבות ועליונות המילוי. כמו כן ישנן ארבע בחינות מקבילות אל העסמ"ב, והן נקראות טנת"א (טעמים, נקודות, תגים, אותיות) והפעם בסדר יורד. כך ששם ע"ב הוא בחינת הטעמים, שם ס"ג בחינת הנקודות וכן הלאה.
וכל ארבע אלה הם בחינת ארבע אותיות השם, כאשר י' הוא בחינת טעמים בחינת ע"ב, וה' ראשונה בחינת נקודות בחינת ס"ג וכן הלאה.
ודע כי אין לך כל בחינה ובחינה שאינה מתחלקת לעסמ"ב, וכן העסמ"ב כל אחד מהם כלול מטנת"א שהם כלולים מעסמ"ב וכן הלאה. והנה גם א"ק מתחלק לעסמ"ב באופן זה. כי שם ע"ב הוא בגלגלת דא"', והארותיו של שם ע"ב יוצאות החוצה בסוד השערות, רק שאין לנו רשות לדבר במקום גבוה כזה.
ושם ס"ג נמשך בפנימיות א"ק מן האזניים דא"ק עד סיום רגליו, ומשם ולמטה נמצאים מ"ה וב"ן דא"ק. והנה אורות האח"פ, היוצאים מהאזן, מהחוטם ומהפה דא"ק, הם בחינת הטעמים העליונים דס"ג.
כי יש בטעמי המקרא שלושה סוגים: מהם למעלה מן האות (כגון פזר, זרקא, רביע), מהם באמצע האות (והם פסק ומקף), ומהם תחת האות (כגון אתנח, תביר). והנה מן האזן דא"ק יצאו הטעמים העליונים, ומן החוטם – הטעמים האמצעיים, ומן הפה – הטעמים התחתונים.
ודע שיש כאן עניינים שלמים באורות אח"פ כמובא בע"ח, אך לשם הקיצור ובהירות ההסברים לא נציגם כאן, אלא נסתפק במה שנכתוב.
והנה מן אזן ימין דא"ק יצאו עשרה אורות מקיפים (או"מ = אור מקיף), ומן אזן שמאל – עשרה אורות פנימיים (או"פ = אור פנימי). ונמשכו מן האוזן עד שיבולת הזקן, ושם בשיבולת הזקן לא נפגשו אורות שתי האזניים. הטעם לכך הוא כי כאשר נפגשים או"מ ואו"פ נוצרת בטישה, והאורות מכים ומבטשים זה את זה וכך נוצרת הווית הכלי. אך אילו היו אורות האזן נפגשים והיה נוצר מהם כלי, הוא לא יכול היה לקבל את האור מכיוון שאור האזן גבוה מאד.
הוא הדין באורות החוטם. גם הם נמשכו מנקבים ימין ושמאל באו"מ ואו"פ כמ"ש, והגיעו עד החזה דא"ק. אך לא נפגשו מאותו הטעם שבאורות האזן. רק כאשר יצאו אורות הפה שהם בחינת אותיות אל"ף, והגיעו עד הטבור דא"ק, הם יצאו או"מ ואו"פ יחדיו ולכן נוצר כלי, הנקרא עולם העקודים. ובו נרחיב (בקיצור נמרץ) בפרק הבא.
נעיר רק כי אורות האזן הם בחינת אות ה' בצורת ד"ו בכל אזן, ואורות החטם הם בחינת אות ד' ואות ו' המבוטאת בששה אל"פין, ואורות הפה הם בחינת ארבע אל"פין, שתים בציור יו"י ושתים בציור יו"ד. לא נרחיב כאן במשמעות ושורש עניין זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה