ביאור חלקים מספר חסדי דוד
לתלמיד הרש"ש הרב דוד מג'אר (הרד"ם)
מאת הצב"י אוהד עשור
חלק ראשון: הצמצום והקדמת מבנה העולמות
א.
1. תחילת[1] הכל[2] היה אור הא"ס[3] ב"ה פשוט[4] ואין דבר פנוי ממנו[5].
2. וכשעלה ברצונו[6] לברוא העולמות[7] שיכירו גדולתו[8] -
3. - צמצם עצמו[9] ונשאר מקום חלל בנקודה[10] האמצעית[11] שבו
4. ובמקום ההוא האציל כל העולמות[12]
5. והצמצום הוא שורש הדין[13]
6. ומהרשימו נתהוו הכלים[14]
7. ואח"ך המשיך קו א' של אור[15] והוא סוד הרחמים
8. וע"י נתהוו עיגולים ויושר[16] די"ב פרצופי א"ק וי"ב פרצופי אבי"ע[17]
9. והעיגולים נקרא נפש והיושר רוח[18]
10. ועיגולי כל הפרצופים קדמו ליושרם[19] וכן עיגולים ויושר של העליון קודם לתחתון חוץ מעתיק וא"א שתחילה נעשו עיגולי ע"י וא"א ואח"ך יושרם[20]
11. ובין בעיגולים ובין ביושר יש בהם כלים ואורות הנקרא עצמות ונקרא נר"ן ח"י[21].
12. והכלים נחלקים לפנימי וחיצון והחיצון גדול מהפנימי והאורות נחלקים לפנימי ומקיף והמקיף גדול מהפנימי[22] והפנימי מאיר חציו עובי של הכלי מצד פנים יען נכנס ומתלבש בתוכו והמקיף מאיר חציו עובי של הכלי מצד חוץ[23].
ב. כל בחי' האורות הנז"ל הנק' נר"ן ח"י[24] :
1. הנר"ן נקרא אור פנימי ונקרא צ' דצלם יען מתלבשים בכל הט"ס דאותו פרצוף[25] דהיינו הנשמה בחב"ד ועיקרה במוח ומשם משלחת פארות אורותיה ע"י הגידין הלבנים[26] בכל כלי הפנימי. והרוח בחג"ת ועיקרו בלב ומשם משלח פארות אורו ע"י העורקים הדופקים בכל כלי האמצעי. והנפש בנה"י ועיקרה בכבד ומשם מאיר ע"י הגידין הגסים המלאים דם בכל כלי החיצון דאותו פרצוף.
2. והחיה נכנס בפנים וחוזרות לצאת דרך השערות ומתחלקת לג' מקיפים כדי להקיף לנר"ן דאותו פרצוף בלבד ונק' ל' דצלם ומקיף החוזר. והיחידה מתחלקת לד' מקיפים כנגד הנרנ"ח ומקפת לאותו פרצוף ולכל הפרצופים שממנו ולמטה ונק' מ' דצלם ומקיף הישר[27].
3. וזהו בין בכללות דהיינו מפרצוף לפרצוף ובין בפרטיות דהיינו מספי' לספי' שבכל פרצוף ופרצוף[28].
ג. "סדר העיגולים והיושר הוא באופן זה:
1. דבתחילה נתפשט הקו ונעשו י' עיגולי א"ק ובתוכם היושר דא"ק. והמקיף הישר[29] דא"ק נתרחק ועמד אצל העיגולים ונשאר חלל בין פנימי דיושר למקיף דיושר ושם נתהוו עיגולים ויושר דכל הפרצוף שתחתיו.[30] וכן בין פנימי למקיף דעתיק נשאר חלל ושם נעשו הפרצוף שממנו ולמטה וכן בא"א וכן בכל הפרצופים ואין מתחברים פנימי ומקיף רק בעשיה.
2. וסדרם כך: הקו פנימי מהכל ועליו מלביש א"ק ועליו עתיק דאצי' מלביש לנה"י דא"ק[31] ועליו א"א ועליו או"א ועליהם זו"ן ועליהם ה' פרצופים בי"ע. ועל העשיה מקיף דיושר דידה[32] ועליהם עיגולים דידה ועליהם מקיף ועיגולי יצירה ועליהם מקיף ועיגולי בריאה ועליהם מקיף ועיגולי נוק' דז"א ועליהם מקיף ועיגולי ז"א ועליהם מקיף ועיגולי אימא ועליהם מקיף ועיגולי אבא ועליהם מקיף ועיגולי א"א ועליהם מקיף ועיגולי עתיק ועליהם מקי' א"ק[33] ועליהם הא"ס ב"ה הסובב הכל הרי דבפנימי הפני' משובח ובמקיף ועיגולים החיצון משובח[34]"
ד. סדר עמידת היושר בתוך העיגולים הוא כך:
1. כי היושר בוקע גג העיגולים[35]
2. ובעובי חלון גג העיגולים עומד הג"ר דיושר [36]
3. והכתר[37] ממשיך או"פ לי"ס דעיגולים
4. והחכמה ממשכת או"פ לז"ת גוף [38]דיושר
5. והבינה ממשכת או"מ חוזר [39]היוצא דרך השערות ומקיף לז"ת גוף היושר והוא גרוע מהאור פנימי ומתדבק עם הכלים
6. וע"ג זה המקיף מלביש א"א
7. ובחלל המל'[40] דעיגולים מתפשט ז"ת דיושר[41]
8. ורגלי הא"ק מתפשט עד קרקעית עיגולי עתיק.[42]
9. ויושר ו' פרצופי האצילות מסתיים בהשוואה א' עד קרקעית עיגולי א"א[43]
10. לבד מנו"ה דעתיק שהיו מתפשטים קודם התיקון יותר למטה בסוד דדי בהמה ואח"ך בתיקון אסף את רגליו כנודע[44]
11. ויושרי פרצופי דבי"ע מתפשט עד קרקעית עיגולי עתיק כמו א"ק[45]
12. והקו המתלבש בא"ק אינו מתפשט עצמותו כ"א עד קרקעית עיגולי א"א כמו פרצופי האצי'[46] ומשם ולמטה לא יש כ"א הארת הקו ולכן האצי' מקבל מעצמות הקו שכנגדו נק' אצילות ומשם ולמטה נשתנו מהותם ונק' בי"ע[47].
ה.
1.
à א"ק נקרא כתר ונקרא קוץ הי' ושורש ונקרא עתיק ונוק' וא"א ונוק' ויחידה בערך כללות העולמות.
à אצי' נק' חכמה י' דהוי"ה שם ע"ב וטעמים ונקרא או"א ונשמה ונקרא חיה בערך כללות העולמות.
à בריאה נקרא בינה ה' ראשונה דהוי"ה ושם ס"ג ונקודות ונקרא ישסו"ת ונקרא גוף ונקרא נשמה בערך כללות העולמות.
à יצירה נקרא ו"ק ו' דהוי"ה ושם מ"ה ותגין ונקרא ישראל ולאה ונקרא לבוש ורוח של הכללות.
à עשיה נקרא מלכות ה' אחרונה דהוי"ה ושם ב"ן ואותיות ויעקב ורחל ונקרא היכל ונפש של הכללות [48]
2. כי בפרטות יש בכל הבחי' כל הנז"ל דהיינו א"ק ואבי"ע והוי"ה וי"ס ועסמ"ב וטנת"א וי"ב פרצופים ושורש ונשמה וגוף ולבוש והיכל ונר"ן ח"י[49]
3.
à אלא שבא"ק נתקבצו[50] כל הה' א"ק דהיינו א"ק דא"ק וא"ק דאבי"ע ונעשו א"ק ואבי"ע שבו.[51]
à ונתקבצו הכתרים די"ס ונעשו י"ס דיליה.
à ונתקבצו הה' קוצין ונעשו ההוי"ה דיליה.
à ונקבצו כל הה' שרשים דהיינו שורש דשורש נשאר במקומו ונקרא שורש דא"ק ולקח שורש דנשמה ונקרא נשמה דיליה ולקח שורש דגוף ונעשה גוף דיליה ולקח שורש דלבוש ונעשה לבוש דיליה ולקח שורש דהיכל ונעשה היכל דיליה.
à ונקבצו עתיק ונוק' וא"א ונוק' די"ב פרצופי א"ק ואבי"ע ונעשו י"ב פרצופי א"ק ואבי"ע דא"ק.
à ונקבצו כל היחידות ונעשו נרנח"י שבו
4. וכן אצי' לקח:
à הה' אצי' דא"ק ואבי"ע
à והיודי"ן דה' הויו"ת
à וד' ע"ב דעסמ"ב
à וד' טעמים דטנת"א
à וה' נשמות דהיינו נשמה דשורש ונשמה דנשמה ונשמה דגוף ונשמה דלבוש ונשמה דהיכל
à ואו"א די"ב פרצופי א"ק ואבי"ע וחיות דנרנח"י
5. וכעד"ז תקיש לכל שאר הג' בחי' דבי"ע כי לכן הא"ק נק' א"ק וכתר ויחידה וכו' אע"פ שיש בו כל הפרטים יען כל בחי' נעשות מהא"ק ומהכתרים ומיחידות ומהשרשים וכעד"ז באבי"ע. וכשם שנכללו הפרצופים מעולם לעולם ומפרצוף לפרצוף כך נכללו מספירה לספירה בפרטות ופרטי פרטות.[52]
ו. הי"ב פרצופים נכללים בט"ס[53], דהיינו:
1.
à חב"ד הם עתיק ונוק' וא"א ונוק', דהיינו חו"ב הם עתיק ונוק' ודעת הוא א"א ונוקבא[54]
à ונקרא חב"ד דכתר דהיינו חו"ס דכתר הם עתיק ונוק' דעת דכתר הוא א"א ונוקבא [55]
à ונקרא או"א וזו"ן דכתר כי עתיק ונוקבא הם או"א שבכתר וא"א ונוקבא הם זו"ן דכתר[56]
à והם נר"ן דנשמה דהיינו עתיק ונוק' הם נשמה ורוח דנשמה וא"א ונוקבא הם נפש דנשמה.[57]
2. והחג"ת הם או"א וישסו"ת והם חב"ד שבמוחין
à והם או"א וזו"ן דאו"א
à והם נר"ן דרוח
3. והנה"י הם זו"ן ויעקב ורחל והם חב"ד דגופא והם או"א וזו"ן דזו"ן והם נר"ן דנפש.
4. גם כל הי"ס נכללים בחב"ד עתיק ונוק' וא"א ונוקבא הם חב"ד דחכמה. ואו"א וישסו"ת הם חב"ד דבינה. וזו"ן ויעקב ורחל הם חב"ד דדעת.[58][59]
ז. א"ק יש בו עסמ"ב והם טנת"א וכ"א כלול מכולם[60]
1. עסמ"ב דע"ב הם מתפשטים מראשו ועד רגליו דהיינו ע"ב דע"ב עד האזן. ס"ג דע"ב מהאזן עד הטיבור ומ"ה וב"ן דע"ב מהטיבור עד רגליו.[61]
2. ועסמ"ב דס"ג מלבישים לסמ"ב דע"ב דהיינו מהאזן ועד רגליו [62]
3. ועסמ"ב דמ"ה וב"ן מלבישין לסמ"ב דס"ג ולמ"ה וב"ן דע"ב דהיינו מאזן דס"ג ומטיבור דע"ב[63]
4. זהו פנימיות דא"ק וכולם הוציאו אורם לחוץ להלבישו[64]
à כי מע"ב דע"ב המגולה יצאו שערות הראש שבהם תלויים כמה וכמה מיני עולמות הקודמים אל אבי"ע ואין רשות לדבר בהם אפי' בדרך משל רק מהאזן ולמטה וז"ס לשכך את האזן ואלו הלבישו מהקרקפתא עד האזנים דא"ק.[65]
à ומע"ב דס"ג המגולה יצאו אורות אח"פ[66]
à ושערות הזקן והלבישו מהאזן עד הטיבור[67]
à וחיצוניות עסמ"ב דמ"ה וב"ן יצאו מהם נקודים וברודים דרך עינים ומצח דא"ק והלבישו לא"ק מטיבור עד סוף רגליו[68]
à ועם חיצו' עסמ"ב דב"ן יצאו חיצוניות סמ"ב שהם נקודין תגין אותיות דס"ג [69]
à ולכן נקרא נקודים יען שורשו נקודות דס"ג הנק' נקודות דנקודות ולכן הנקודות נקרא פעמים ב"ן ופעמים ס"ג. [70]
à ועם חיצוניות עסמ"ב דמ"ה יצאו חיצוניות סמ"ב דע"ב.[71]
5. וטעם קריאת המ"ה ברודים יען ב"ן הכולל היא תולדות מל' דא"ק[72] וממנו הז"מ דמיתו[73] ולכן שם ב"ן נקרא נקודות כי נקודות היא במל'[74]
6. ושם מ"ה הכולל הוא תולדות הז"א דא"ק[75] שהתחלתו מהיסוד[76] הנקרא הדר[77] כי הוא סוד הדרת פנים זקן דהסריס אין לו זקן[78] והוא מלך הדר המחייה את המלכים וזהו ברודים כמו הדר.
חלק שני: עולם העקודים
ח. סדר יציאת אורות אח"פ הם עד"ז:
1. כי הבל האזן אשר איננו נרגש
à הנקרא נשמה[79]
à והוא טעמים עליונים דנקודות הכוללים ע"ב דס"ג[80]
à והם חב"ד [81]
à ויצאו י"ס או"מ מנקב אזן ימין וי"ס או"פ מנקב אזן שמאל[82]
à ויצאו בצורת ה' רמז לה' פרצופים וצורתה ה' כמספר י"ס[83]
à ומתפשט דרך תיקון א' הנקרא אל ומסתיים בשיבולת הזקן[84]
à ואין מתחבר או"מ עם או"פ ולכן אין בהם כלים[85]
à ונקרא י' דהוי"ה.[86]
2. ואורות החוטם שהוא הבל יותר נרגש
à הנקרא רוח והוא טעמים אמצעים דס"ג חג"ת [87]
à יצאו י"ס או"מ מנקב חוטם ימין וי' ספירות אור פנימי מנקב חוטם שמאל [88]
à והם גם כן צורת ה' וצורות ה' כנזכר אלא שבכאן יצתה הו' מתוך הה' וגם נחלקה לו' חלקים יען החוטם הוא ז"א רוח לכן נתגלו כאן הו"ק[89]
à והם ו' אלפין מימין וכן משמאל הרי י"ב אלפי"ן והחוטם עצמו הוא ציור אל"ף כי ב' נקבים הם ב' יודי"ן והכותל ו' הרי י"ג אלפי"ן כמספר וא"ו להורות דכל אורות אלו הם מס"ג הכולל כי בוא"ו הוא החילוק שיש בין ע"ב לס"ג [90]
à ומתפשט דרך תיקון הג' הנקרא וחנון וסיומם עד החזה[91]
à ואורות האזן מתלבשים בתוכם[92]
à וגם הם אינם מתחברים האו"מ עם האו"פ ואין בהם כלים[93]
à ונק' ה' ראשונה דהוי"ה
à ואם תחבר פסק עם מקף שהם טעמים אמצעים הם צורת ד'[94]
à ואע"פ שהד' לא נחלקה[95] יש רמז לחילוקה כי תחבר ה' דאזן ימין שהיא י' עם ד"ו דחוטם ימין וכן בשמאל הרי ב' אלפי"ן בציור יו"ד.[96]
à ואם תחבר י' אזן ימין עם ו' דחוטם ימין וכן י' אזן שמאל וכן להפך י' אזן שמאל ו' חוטם שמאל י' אזן ימין הרי ב' אלפי"ן בציור יו"י.[97]
3. ואורות הפה שהוא הבל הנרגש מכולם הנקרא נפש והוא טעמים תחתונים דס"ג נה"י[98]
à יצאו י"ס או"מ וי"ס או"פ מחוברים יחד ומהכאתם זה בזה נתהווה כלי באורות הפה[99]
à ולכן פ"ה גי' ס"ג וכ"ב דכלם הם ס"ג אלא שבכאן ניתוספו הכלים שהם האותיות[100]
à ולא היה כ"א כלי א' והי' אורות בתוכו ולכן נקרא עקודים[101]
à והם ג"כ בציור ה' שצורתה ד"ו
à אלא שכאן נחלקה גם הד' לד' אלפי"ן הנזכר
à והם עצמם[102] אורות האזנים והחוטם כי האזנים הם ב' אלפי"ן בציור יו"י
à וירדו בסוד הבל ודיבור בלחי העליון דפה הבל בימין ודיבור בשמאל [103]
à מההבל נעשה או"מ ומהדיבור נעשה חיצוניות הכלי[104]
à והחוטם הוא ב' אלפי"ן בציור יו"ד וירדו בסוד הבל ודיבור בלחי התחתון דפה ונעשו מההבל אור פנימי ומהדיבור פנימי הכלי[105]
à ומתפשט דרך תיקון הה' הנקרא אפיים ומסתיימים עד הטיבור ואורות האזן וחוטם מתלבשים בתוכו והם ו' דהוי"ה[106]
4. אח"ך עלו עסמ"ב דמ"ה וב"ן שהם זו"ן למ"ן אל ישסו"ת שהם סמ"ב דס"ג ומ"ב דע"ב [107]
à ועלו כל אלו האורות דרך אור חוזר למעלה מהטיבור[108]
à ופרס שם חד פרסא[109]
à ועליית אורות אלו הוא צמצום ב' שעשה א"ק לצורך הנקודות[110]
à כי ע"י צמצום ומיעוט האור יוכלו לקבל האורות וזה היה די לצורך האצי' שהם הנקודות[111]
à אך לצורך בי"ע הוצרך הפרסה דבי"ע אינם יכולים לקבל רק ע"י מסך וזהו המסך שבין אצי' לבי"ע[112]
à וע"י הצמצום הוחשכו חיצוניות נה"י דא"ק וחיצוניות הפנים ירד במקום בריאה וחיצוניות האחור ירד במקום יצירה וחיצוניות החיצוניות ירד במקום עשיה והיו בחלל שבין נה"י דא"ק לאו"מ דיושר וחיצוניות הנזכר ירדו במקום החלל הנזכר וגם לקחו מקום מועט מהמקיף והמקיף עלה והלביש לנה"י דא"ק במקום החיצוניות הנזכר שירד וכשיוצאו עיגולים דיושר דנקודות והלבישו למקום הנזכר ואז נדחקו החיצוניות הנזכר שירדו במקום בי"ע ועלו במקומם והלבישו ע"ג עיגולי הנקודות. נמצא סדרם כך. פנים נה"י דיושר דא"ק ועליו מלביש מקיף דיושר דא"ק הנזכר שעלה ועליו יושר דנקודים ועליו עיגולי הנקודות ועליהם חיצוניות נה"י דא"ק ונתחברו נת"א דס"ג עם טעמים דס"ג שהם או"א בישסו"ת וכלם נתחברו עם טעמים דע"ב שהם או"א עילאין ונזדווגו טעמי ע"ב עם טעמי ס"ג ויצאו חיצוניות טנת"א דב"ן עם חיצוניות נת"א דס"ג דרך או"ח מהעינים וירדו והלבישו א"ק מטיבורו ע"ס רגליו ואלו הם נקרא נקודים ה' אחרונה דהוי"ה:
[1] אין המדובר על התחלה כרונולוגית, שכן לרוב נעסוק במושגים אשר הם מעל הזמן והמקום, ובפרט אור האין-סוף בו אנו עוסקים אשר עליו אמרו חז"ל כי נקרא שמו מקום משום ש"הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". אלא מדובר בהתחלה הסיבתית, אשר אמנם כאשר מדובר במונחי זמן, פועלת הסיבתיות אך ורק בכיוון הזמן. משא"כ בסיבתיות מופשטת, כגון נביעת טענה מטענות שקדמו לה. וכן רוב תיאורי הזמן בכתבי הקבלה מדברים בבחינה הזו, הסיבתית.
[2] כל מה שנעסוק בו, וכל מה שכל אדם באשר הוא אדם עוסק בו, וכל מקום שיכולה יד אדם להגיע, או עינו להתבונן, או שכלו להשכיל. אך מעבר לכך, מה שנקרא בלשון המשנה במסכת חגיגה בפרק "אין דורשין" המפורסם (אשר כל הבא בשערי הסוד טוב שילמד את הנאמר שם היטב): "מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור" אשר על המסתכל שם רתוי (רצוי או ראוי) לו שלא בא לעולם". והמדובר הוא על חקירות שאין שכל האדם יכול יכול להכריע בהן מסיבות שונות, ובעיקר – המוגבלות האינהרנטית בחשיבתנו הלוגית והמילולית, אשר למרות כל יתרונותיהן המופלאים, כמו כל דבר – יש בהן גם בחינת הגבל.
[3] הא"ס קרוי כך מפני שאין דעתו (וכמובן לא דיבורו, קל וחומר מעשיו) של אדם יכולה להשיגו, אלא להתקרב ולחתור להשגתו ואף לגלות עמקויות רבות יותר ויותר על החתירה אל השגתו, אך תמיד יהא פעור פער אינסופי בין השגת האדם לבין השגת הא"ס השלמה. ואף במשה נאמר "וראית את אחורי, ופני לא יראו". ואור א"ס קרוי עילת העילות, מן הטעם כי הוא מהווה את הסיבה העמוקה ביותר לכל היש הגשמי והרוחני, וממנה משתלשלות תוצאות והן סיבות לתצאות אחרות וכן הלאה. ואור הא"ס הוא כחו היחיד של הא"ס, לדידן, ומהווה סיבה מי לכל הנבראים אח"כ, כמו שמבאר והולך.
[4] שהוא אינו מורכב בשום הרכבה, אלא אחד יחיד ומיוחד. ואפילו גוונים שונים אין בו. על כן נקרא אור פשוט בתכלית הפשיטות.
[5] כי רק הסיבה הראשונה, אוא"ס, היתה בעינה. ולא שהיו דברים אחרים אלא שהיו מלאים בו, רק כמשל נקט בלשון זו. וזהו מ"ש חז"ל שלפני שנברא העולם, היה "הוא אחד ושמו אחד". ושמו הוא בחינת אורו, כי אחר השם נמשך המושג. ודו"ק.
[6] כל תהליך אשר סיומו הוא מעשה, תחילתו הוא רצון. ורצון הוא בחינת הכתר, הספירה העליונה והראשונה בעשר הספירות, והיא גם רומזת לא"ס (ועין בפרדס רימונים שער "אם הכתר הוא הא"ס". וכן במעשי האדם התחתון, הכל מתחיל מן הרצון. והרצונות הפנימיים ביותר הם גם הסיבה הקדומה ביותר לכל פעולות האדם, אם נדבר מנקודת מבט סובייקטיבית וחוויתית-אנושית (אשר בנקודת מבט זו יהיה כמעט כל עיסוקינו, למעט היכא שהציין במפורש אחרת). גם אם נטען כי האדם מסוגל לחוש רצונות בהתאם להרכבים כימיים בגופו, הרי אלו סיבות אובייקטיביות. ואין אנו מדברים אלא על הסובייקט הגמור, אשר כל-כולו רוחני, נפשי ומופשט, ושם – שורש הכל הוא הרצון, וכאמור.
[7] ואכן סיבה ראשונית זו הביאה לבריאת העולמות, כפי שעינינו רואות בדיעבד.
[8] ועניין ההכרה הוא שיושפע שפע גדולתו ממנו אל התחתונים. כלומר להמשיך את הגדולה – שהיא בחינת החסד, שפע אוא"ס – אל מקבל שיוכל להכיר בנתינה, או לפחות יכיר בקבלתו. ועניין ההכרה לא יאופשר כמובן בלא בחינת תודעה. וכשתודעה מתמלאת בתוכן, זה מה שנקרא בקבלה "קבלת מוחין (מוחות)", והמוחין החדשים גופא הם ההכרה החדשה. ועניין זה סובב והולך בכל חכמת הקבלה כולה בתיאורה את העולמות העליונים, וכמובן וכמורגש באדם התחתון המקביל בבחינות רבות אל הבחינות העליונות. ויש מבארים את סיבת בריאת העולמות כרצון להיטיב, ושניהם אמת ועוד נאריך בזה במ"א.
[9] היינו הצטמצם אוא"ס.
[10] נקודה אחת פנויה מאוא"ס. אבל אע"פ שנסתלק משם האור, דע כי בחינת אור המסתלק תמיד משאיר רושם במקום שהסתלק ממנו, והוא קרוי "רשימו" בלשון הזוהר. ונותר בנקודה זו רק רשימו מן האור.
[11] קרויה אמצעית ע"ש הסוף, שכן באחדות ובא"ס ודאי לא שייך אמצע. והנה הופיעה כאן לראשונה בחינת האמצע, ולקמן עם צאת הקו תופענה בחינות ראש וסוף.
[12] הנה כאן קיצר הרב בלשונו, ונעתיק כאן את לשון הרח"ו בע"י שער עגו"י ענף ב', שם לאחר ביאור הצמצום בנקודה ממשיך ואומר –
"... וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי ואויר (אין הכוונה לאויר הגשמי ממש, אלא לריק רוחני) וחלל ריקני מנקודה האמצעית ממש כזה:
(האיור במקור)"
רואים אנו, אם כן, כי הצמצום בנקודה גרם להיעדר האור גם סביבותיה, ובאופן שנותר חלל פנוי בצורת כדור או עיגול. ומובא שם כי הסיבה להיות החלל עגול בשלמות, כי המעגל הוא הצורה המושלמת והסימטרית ביותר (לעיגול יש מה שנקרא בלשון מתמטית "סימטריה אינסופית"), וזאת מפאת אחדותו ושוויונו של אוא"ס בכ"מ.
וממשיך הרד"ם ואומר כי במקום החלל הזה נוצרו כל העולמות כולם.
[13] הנה כדי להבין זאת יש להקדים עניין החסד, הדין והרחמים בקבלה.
החסד הוא עניין התפשטות הטוב, אשר כאמור שרשו בא"ס. בחינת החסד היא השםעה ללא דין ומשפט לבדוק האם המקבל ראוי לקבל אם לאו.
והמקבל, שהוא בחינת כלי, הוא תמיד בחינת דין לעומת החסד המשפיע עליו. משום שכדי לקבל טובה באופן שלם ואמיתי, על המקבל להיות חסר. וההטבה היא תשלום חסרונו. וכל חסרון הוא בחינת צמצום, ואז גם כשאותו מקבל גם משפיע אל התחתונים ממנו, הוא משפיע במעט יותר בחינת דין, כי הוא מצטמצם גם לגבי בחינות ההשפעה שלו, איך מתי וכמה להשפיע. וכאן אומר הרב כי הצמצום הראשון הוא שורש הדין.
והרחמים הוא ממוצע בין חסד ודין, אך מטה כלפי חסד. ועוד נבאר סוד התלת קוין.
ונקוט כלל זה בידך: כל חסד הוא השפעת טוב ללא גבולות, והוא בחינת אור, לכל דין הוא בחינת מקבל ובחינת כלי. אך זכור: מדובר בתיאורי יחס. יכולה להיות בחינה הנחשבת במקום אחד לחסד גמור, וכשנדבר במקום גבוה משם היא יכולה להקרא דין. וישנם דרושים רבים בחכמת הקבלה אשר מדברים בערכין (היינו, כל תיאורי הבחינות הן רק ביחס לבחינות אחרות), ולא תמיד מבואר כי מדובר רק באופן יחסי, מסיבות שונות. ועוד נדבר מזה.
[14] כי אחרת כיצד יווצרו כלים לקבל כאשר הכל פנוי וריקני. אלא הרשימו הנותר בחלל התעבה ונוצר כלי.
[15] ואז בקע קו של אוא"ס מתוך נקודה אחת המעגל, והוא האור השופע בכלים. וכל חיות ושפע העולמות כולם הוא רק מן הקו הזה, ושאר העולמות מלבישים עליו. ועוד נדבר בעניין ההלבשה.
[16] לשם הבנת עניין זה, נצטט את דברי הרח"ו בע"ח שער עגו"י ענף ב':
" והנה בהיות אור הא"ס נמשך בבחינת קו ישר תוך החלל הנ"ל, לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה ... ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל א' עגול מסביב והעגול הזה היה בלתי דבוק עם אור הא"ס הסובב עליו מכל צדדיו ... וכל עיקר התקשרות ודביקות העגול הנאצל ההוא עם א"ס המאציל הוא ע"י הקו ההוא הנ"ל אשר דרך בו יורד ונמשך אור מן א"ס ומשפיע בעיגול ההוא והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו ... כי הוא מוכרח שהארה א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד ...
"והנה העגול הזה הראשון היותר דבוק עם הא"ס הוא הנקרא כתר ... ואחר כך נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עגול ב' תוך עיגול הא' וזה נק' עיגול החכמה ... עוד מתפשט יותר למטה וחזר להתעגל ונעשה עיגול ג' תוך העיגול הב' ונק' עיגול בינה ... ועד"ז היה הולך ומתפשט ומתעגל עד עגול י' הנק' עיגול מלכות ... הרי נתבאר ענין הי"ס שנאצלו בסוד י' עיגולים זה תוך זה וכ"ז הוא בחי' עשר ספירות הכוללות דרך סתם כל בחי' העולמות כולם "
הנה למדנו כאן הרב כמה יסודות חשובים. ראשית, צורת הווצרות הי"ס בצורת עיגולים. בהכנס הקו אל תוך החלל, בכל פעם היה נכנס קצת ומתעגל ויוצר עיגול, והוא ספירה בבחינת עיגולים. אך אין העיגולים מקבלים מן הא"ס הסובב אותם, אלא רק דרך הקו, כאמור. ועוד יש י"ס שהם בצורת יושר, כפי תרשים הספירות המפורסם:
כתר
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות
(או בקיצור, כח"ב חג"ת נהי"ם).
נשים לב כי בצורה הזו ניתן להבחין בשלושה קוים: ימין, שמאל ואמצע. והם בחינת חסד-דין-רחמים. ונפרט: חח"ן (חכמה חסד נצח) בקו ימין, בג"ה בקו שמאל (בינה גבורה הוד) כתי"ם (כתר תפארת יסוד מלכות. ולפעמים דת"י: דעת תפארת יסוד) בקו האמצעי.
וזה מה שנקרא בכל מקום י"ס בבחינת יושר, או י"ס בצורת אדם או י"ס בצורת קוים.
והן בצורת אדם באופן הזה:
כתר – עליון
חכמה – מח ימין בינה – מח שמאל
חסד – יד ימין גבורה – יד שמאל
תפארת – הגוף, הכולל חזה ובטן
נצח – רגל ימין הוד – רגל שמאל
יסוד – איבר המין
מלכות – סיום היסוד
והנה ישנם מאמרים שונים בספר הזוהר ובכתבי קבלה נוספים, אשר פעמים ומתארים את הספירות בבחינת עיגולים, ופעמים בבחינת יושר. והרב האר"י חידש לנו כי שניהם אמת וכי תרוויהו איתנהו, משום שכאשר הקו יורד מטה בקו ישר עד כמעט סוף החלל הפנוי, באופן שבקצה השני הוא אינו נוגע ממש באוא"ס[16] הסובב משום שאילו היה נוגע היה הכל שב לקדמותו כמו לפני הצמצום, הוא מתעגל ויוצר עיגולים אך עדיין הוא נמשך ביושר מראש החלל ועד סופו. ובאופן סכמטי ניתן לצייר זאת כך:
[17] בכללות, בקבלה מתוארים חמשה עולמות: אדם קדמון (א"ק) ואבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), בסדר יורד. וכל אחד מהם כולל י"ב פרצופים, כאשר פרצוף הוא מערכת אחת של י"ס בבחינת יושר ותלת קוין. ואלו הי"ב פרצופים בסדר יורד, לפי החלוקה הנפוצה:
א. עתיק (ולפעמים נקרא עתיק יומין, או ע"י)
ב. נוקבא דעתיק (ולפעמים כשאומרים ע"י הכוונה אליה)
והם פרצוף אחד, אלא שהזכר בפנים והנקבה באחור
ג. אריך אנפין (א"א)
ד. נוקבא דא"א
והם פרצוף אחד, אלא שהזכר בימין והנקבה בשמאל
– וכל אלו הארבעה הם בחינת ספירת הכתר שבאותו העולם
ה. אבא,
ו. אמא, (וביחד או"א, בחינת ספירת החכמה)
ז. ישראל סבא (יש"ס)
ח. תבונה (וביחד ישסו"ת, ויש גם ישסו"ת ראשונים, שניים ושלישיים. והם בחינת ספירת הבינה)
ט. ז"א (זעיר אנפין) או ישראל (בחינת ו"ק [ו' קצוות] שהם ו' ספירות חג"ת נה"י)
י. לאה
יא. יעקב
יב. נוקבא דז"א, או רחל (יעקב ורחל יחדיו הם בחינת ספירת המלכות)
אם כן, אלו י"ב פרצופים הם בחינת י"ס שבכל עולם. ודע כי הם מתחלקים בכללותם לחמשה פרצופים, והם: א"א, או"א וזו"ן (ז"א ונוקביה), והם מקבילים לנרנח"י שבאותו העולם. וזכור זאת.
ורוב חיבורנו עוסק בהווצרות הפרצופים, פרטיהם וענייניהם השונים (בעיקר בעולם האצילות).
[18] העיגולים הם בחינת נפש, בבחינת "נקבה תסובב גבר", והיושר הוא בחינת רוח. ורוב ככל עסק הקבלה הוא ביושר, וכן לדידן – נעסוק ביושר אלא אם כן נאמר במפורש אחרת.
[19] כי בכל פרצוף ופרצוןף, קודם התעגל הקו של אותו הפרצוף, ואז יצא אותו פרצוף בבחינת יושר.
[20] אם כן, הסדר הוא כדלקמן: בהתחלה עיגול פרצוף א', ואז יושרו, ואז עיגול פרצוף ב', ויושרו. וכן הלאה. אלא שיש מקרה אחד יוצא דופן, כי קודם נוצרו העיגולים של ע"י וא"א, ואז נוצר יושרם. ועוד נאריך בזה.
[21] כמו שביארנו עניין הכלים והאורות, אומר הרב כאן כי כל הבחינות כולן כוללות אור וכלי. והוא נקרא גם עצמות, ונקרא נרנח"י (נפש רוח נשמה חיה יחידה) לעומת הכלי שהוא בחינת גוף.
[22] כל דבר בקבלה מתחלק לפנימיות וחיצוניות. וכן הכלי. והנה בפנימיות הכלי נכנס האור הפנימי, שהוא גרוע מן האור המקיף ולכן יכול להיכנס בתוך הכלי. אך שארית האור, החלק הזך והמעולה שבו אשר אין יכולת בכלי להכילו, מאיר סביבות הכלי בבחינת אור מקיף. ואור זה גבוה הרבה יותר מן האור הפנימי, רק שאינו נכנס ממש בתוך הכלי. אלא הוא מאיר מבחוץ ובריחוק מעט מחיצוניות הכלי, וכך מזדככת פנימיות הכלי ע"י האו"פ השופע בה, ומזדככת חיצוניות הכלי ע"י האו"מ המאיר בה. ולכן הכלי החיצון נחשב למעולה יותר, אע"פ שהוא בחינת חיצוניות שהיא תמיד פחותה מבחינת הפנימיות, משום שמאיר בו האור המקיף שהוא גבוה מאד.
[23] ודע כי יש מקומות בהם מסיבת האמור כאן כתוב כי נהיים הכלי הפנימי והחיצון שווים בזכותם (וכן הוא בספר אוצרות חיים). ואכמ"ל.
[24] שורה זו מהווה כמעין הקדמה לפסקה, ואומר כי כאן יבאר את בחינת האורות שהם נרנח"י כאמור.
[25] הנר"ן (נפש רוח נשמה) הם בחינת האור הפנימי, והחיה והיחידה הן בחינת מקיפים. נמצא שיש כאן שלוש בחינות פנימי ושתי בחינות מקיף, והם נרמזים במלה צלם. הצ' רומז אל האור הפנימי, ומכיוון שהוא מתלבש בכל תשע הספירות התחתונות לכתר שהן בחינת הגוף, וכל ספירה כלולה מי"ס בעצמה, נמצא שיש תשעים ספירות בהן מתלבש האו"פ, ותשעים בגימ' צ' וזהו צ' דצלם. והל' דצלם הוא בחינת החיה, והיא מקיפה את הנר"ן ולכן מתחלקת לשלושה, וזהו ל'. והמ' הוא בחינת היחידה המתחלקת לארבע כי היא מקיפה את הנרנ"ח. ומבאר הרב ומסביר עוד בחינות באלו הנרנח"י.
[26] הם העצבים (הנוירונים)
[27] כ"ז מבואר
[28] וזכור כלל זה
[29] דהיינו המקיף של א"ק מבחינת היושר, להוציא מבחינת העיגולים. ואין כוונתו, בפשטות, על היחידה דא"ק אשר לעיל קרא ליחידה בשם המקיף הישר. אך בפנימיות העניין גם זו אמת.
[30] ביאור העניין מתחילת הפסקה ועד כאן. הנה למדנו כי הן לבחינת העיגולים והן לבחינת היושר יש פנימי ומקיף. והנה יושר דא"ק הוא מבריח מן הקצה אל הקצה, והוא מלביש על כל אורך הקו מעילא לתתא. והמקיף דיושר דא"ק איננו מתחבר עם האו"פ דא"ק, אלא יש חלל ביניהם. ובחלל הזה נוצרו עולמות אבי"ע. ולא רק זאת, אלא פרצופים ועולמות רבים בנויים בצורה הזו – באשר העולמות תחתיהם נמצאים בין האו"מ שלהם לאו"פ שלהם, וכל זה בבחינת היושר. וזה העניין נכון גם בפרטות א"ק, דהיינו: מקיף דא"א דא"ק לא התחבר עם האו"פ שלו, וביניהם נאצלו כל הפרצופים שתחתיו שהם בכללות או"א וזו"ן. וכן הוא באבא וכן באמא וכן בזו"ן דא"ק. וכן בכל פרצופי האצילות, הבריאה והיצירה, וכן בכללות כלומר באו"פ ואו"מ של העולמות הנ"ל. מלבד עולם העשיה אשר בו מתחברים הפנימי עם המקיף, וכדלקמן.
[31] היינו לנצח הוד ויסוד דא"ק, שהם מהמתניים ולמטה. ולא דק הרב בלשונו כעת, כי לקמן יבאר איך עתיק דאצילות מלביש משליש התפארת התחתון ומטה דא"ק, והם שלוש ספירות ושליש. והמלכות בכאן נכללת ביסוד.
[32] שלה
[33] איך עומדים העיגולים ביחס ליושר, מבאר הרב מיד בפסקה הבאה.
[34] כי המקיף החיצון הוא המקיף של הפרצוף היותר עליון. ואל תטעה לומר כי זאת בגלל קרבתם לגבולות החלל הפנוי, כי כבר נתבאר שהקו לבדו הוא היחיד אשר דרכו מושפע אוא"ס אל העולמות כולם.
[35] כלומר הרי אמרנו כי הקו נכנס מעט אל תוך החלל ואז מתעגל העיגול. ושוב ממשיך מעט מאותה הנקודה הראשונה ויוצר עיגול נוסף. והרי תחילת הקו היא בחינת הראש ובחינת כיוון מעלה, לכן אומר כי היושר, דהיינו הקו יחד עם העולמות ופרצופיהם המלבישים אותו, בוקע גג העיגולים.
[36] כאן מתחיל למקם את היושר על תמונת העיגולים. ואומר כי אותו עובי הקו הדק אשר מתחבר עם גג כל עיגול, הוא הג"ר (ג' הראשונות, כח"ב [כתר-חכמה-בינה]) של פרצוף היושר. לדוגמא, יושר ג"ר דא"א דאצילות יהיו במקום חיבור הקו עם העיגול של א"א דאצילות.
[37] כתר דעתיק. הג"ר דעתיק הם מעל א"א, וא"א מלביש לז"ת דעתיק ומקבל ממנו כמו שנבאר באורך בפרטי תיקוני אריך. וכן החכמה והבינה לקמן הם דעתיק.
[38] כי שבע התחתונות (ז"ת) הם בחינת שאר הגוף לעומת הראש שבו הג"ר.
[39] הנה יש להקדים עניין אור ישר ואור חוזר.כי כשם שיש י"ס בבחינת האור ישר, יש י"ס באור חוזר והן הפוכות בסדרן, כלומר הכתר של האור החוזר הוא במלכות של האור הישר. והי"ס דאור ישר הן בחינת חסד, וי"ס דאו"ח הן בחינת דין. ולכן המקיף החוזר הזה הוא גרוע מהאו"פ, כמו שממשיך הרב ואומר,כי או"ח הוא לעולם בחינת דין.
[40] המלכות דעיגולים – היינו העיגול הפנימי ביותר בעיגולי אותו עולם או פרצוף.
[41] בתוך העיגול הפנימי מתלבשים הז"ת שהם הגוף, והג"ר כבר ביארנו כי הם בחיבור של העיגול והיושר.
[42] כלומר א"ק איננו נמשך למטה מן העיגול של הפרצוף הראשון בעולם שלמטה הימנו, הוא עיגול עתיק דאצילות, ואינו מגיע עד עיגול המלכות שלו עצמו.
[43] יוצא שרגלי א"ק ואריך מסתיימים למטה מרגלי שאר פרצופי האצילות, אשר הם מסתיימים בשווה.
[44] נבאר ונאריך בדבר כשנלמד על תיקון עתיק.
[45] כך שבי"ע הם תחת רגלי היושר דאצילות, ומגיעים עד רגלי עתיק וא"ק.
[46] כלומר אע"פ שאמרנו שעתיק נמשך יותר למטה משאר פרצופי האצילות, הנה עצמות היושר (הקו) דעתיק מסתיימת בשווה עם הפרצופים האלה, וההמשך הוא רק בחינת הארה. יוצא שבי"ע מלבישים על הארת היושר דעתיק, ולא על עצמותם ממש.
[47] לכן יש הפרש גדול בין אצילות לבי"ע. מובא בכמה מקומות כי האצילות הוא טוב גמור וקדושה גמורה, אך בבי"ע מעורבים טוב ורע. ועוד נאריך בדבר.
[48] נסדר בטבלה בחינות אלו:
| עולם | ספירה | אות בשם הוי"ה | מילוי הוי"ה | פרצוף | בחינת טנת"א | בחינת נרנח"י | בחינת נגל"ה |
| א"ק | כתר | קוץ הי' | יהוה (שורש) | עו"נ, או"נ | | יחידה | |
| אצילות | חכמה | י | ע"ב (יוד הי ויו הי) | או"א | טעמים | חיה | נשמה |
| בריאה | בינה | ה | ס"ג (יוד הי ואו הי) | ישסו"ת | נקודות | נשמה | גוף |
| יצירה | ו"ק | ו | מ"ה (יוד הא ואו הא) | ישראל ולאה | תגין | רוח | לבוש |
| עשיה | מלכות | ה | ב"ן (יוד הה וו הה) | יעקב ורחל | אותיות | נפש | היכל |
[49] כלומר כל הבחינות שמנינו בטבלה, כ"א מהן מתחלקת לכ"א מהן. למשל, ספירת החכמה מתחלקת לטנת"א, כאשר הטעמים דחכמה הם בעצם אצילות דחכמה או אצילות דאצילות. והכל בערכין.
[50] כאן מדבר הרב בתהליך התיקון. והוא כי לאחר שבירת הכלים בעולם הנקודים, שתבואר להלן, מתחיל עניין התיקון שגם הוא עוד לפנינו. ואגב ארחו בביאור מבנה העולמות מציג כאן את עניין ההתכללות וההתקשרות. לכן לא נעסוק כאן בפרטי ענייני השבירה התיקון שיבוארו בהמשך, אלא נציג את הרעיון בקצרה.
[51] כ"ז יבואר בסיום הפסקא.
[52] הנה כאן כותב מביא לנו הרב את אחד מחידושיו הגדולים המרכזיים של הרש"ש, והוא נובע מדיוקים נפלאים בדברי מהרח"ו, בפרט בספר מבוא שערים. והעניין הוא כי למשל עולם האצילות הכולל, נעשה מאצילות הפרטי של כל פרט מפרטי אבי"ע, כלומר א"ק דאצילות נעשה מאצילות דא"ק לאחר שנתקן. ואצילות דאצילות נתקנה במקומה. ובריאה דאצילות נעשה מאצילות דבריאה לאחר שנתקנה. ויצירה דאצילות נעשה מאצילות דיצירה לאחר תיקונה. ועשיה דאצילות נעשתה מאצילות דעשיה לאחר תיקונה. וכל עניין זה הקרוי "התכללות והתקשרות העולמות" נעשה בכל פרט מפרטי א"ק ואבי"ע, כלומר בכל א"ק ואבי"ע דכל ספירה דכל פרצוף דפרצופי א"ק ואבי"ע.
[53] ידוע כי בכל עולם ישנן עשר ספירות. ובקבלת האר"י מבואר כיצד כל עולם מכיל י"ב פרצופים שלמים שכ"א מהם כלול מי"ס. והי"ב פרצופים עצמם הם מהווים את בחינת הי"ס שבאותו העולם, ומבאר הרב את אופן התחלקותם.
[54] בחינת שלוש הספירות חב"ד (חכמה בינה דעת) של אותו העולם, לדוגמא חב"ד דאצילות, הם הפרצופים עתיק ונוקביה ואריך ונוקביה. נשים לב כי כאן מדבר על חב"ד כג"ר ולא על כח"ב, כלומר מונה את הדעת במניין הי"ס ואינו מונה את הכתר. והדעת הוא המוח השלישי, המכריע בין חו"ב ונמצא בקו האמצעי. ופעמים ונמנה במנין הי"ס, ופעמים אינו. נקדים רק כי בכל בחינת דעת יש בחינת ה' חסדים וה' גבורות, ואכמ"ל. והנה עו"נ הם חו"ב, ואו"נ הם בחינת הדעת כאשר הזכר דא"א הוא בחינת החסדים שבדעת, ונוק' דא"א היא הגבורות שבדעת.
[55] פסקא זו תובן עם המשך הספר.
[56] כי עתיק ואריך הם גם בחינת הכתר דאצילות, ואדרבא זוהי בחינתם המרכזית בדרושי הקבלה. והם מתחלקים באופן זה כי חו"ב שהם או"א דכתר הם עו"נ, וא"א הוא תו"מ שהם זו"ן דכתר.
[57] היינו כאשר נחלק עולם שלם לנר"ן, ואז עו"נ ואו"נ הם בחינת הנשמה של אותו העולם כאשר היא מתחלקת לנר"ן באופן כי עו"נ הם נשמה ורוח דנשמה, ואו"נ יחדיו הם נפש דנשמה.
[58] דרוש הדעת...
[59] נסכם סעיף זה בטבלה (...)
[60] עסמ"ב הם שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן המצויינים בטבלה לעיל, וטנת"א הם טעמים נקודות תגין אותיות ומקבילים לעסמ"ב. והנה בדרושי א"ק אנו מחלקים את א"ק לעסמ"ב כאשר כל אחד מהם מתחלק לטנת"א.
[61] דהיינו:
· ע"ב דע"ב דא"ק: מקרקפתו עד אזניו.
· ס"ג דע"ב דא"ק: מאזניו עד טבורו.
· מ"ה וב"ן דע"ב דא"ק: מהטבורו עד סופו.
[62] כלומר כל ס"ג מלביש מס"ג דע"ב ולמטה, כלומר מאזן דא"ק עד סיומו.
[63] מ"ה וב"ן דא"ק מלבישים מס"ג דס"ג ולמטה, וכן למ"ה וב"ן דע"ב, והם מטבור א"ק עד סיומו (או מאזן דס"ג דא"ק עד סיומו).
[64] אלו העסמ"ב המתוארים הם בפנימיות א"ק. וא"ק מוציא ענפים מאורותיו כלפי חוץ, ומהם נשתלשלו עולמות אבי"ע. ומעתה עיסוקנו בהווצרותם דרך א"ק.
[65] הארותיו של ע"ב דע"ב דא"ק אכן יצאו מפנימיותו והאירו החוצה, אך אין לנו עסק בהם מפני גבהם הרב. ולכן הביטוי "לשכך את האזן" (או לסבר את האזן), מכיוון שאנו יכולים לדבר בבחינת משל ולסבר ולשכך את האזן, רק מן האזן דא"ק ומטה.
[66] אורות אח"פ הם אורות היוצאים מאזן, חוטם ופה דא"ק. והם הארות א"ק המרכזיות הפועלות בעולם העקודים, אשר עליו נלמד בסמוך.
[67] לעת עתה לא נעסוק כלל בזקן דא"ק.
[68] מחיצוניות מ"ה וב"ן דא"ק נוצרו עולמות נקודים (חלקי ב"ן בלבד) וברודים (כל מ"ה וב"ן), שהם עולם האצילות לפני התיקון ואחריו. ובהם עיקר עיסוק הקבלה.
[69] בראשונה בעולם הנקודים יצאה רק חיצוניות ב"ן, ואיתה יצאו חיצוניות סמ"ב דס"ג שהם מקבילים, כאמור, לנת"א דס"ג.
[70] לכן נקראים הנקודים כך, כי הם מבחינת הנקודות. ס"ג עצמו הוא נקודות, וכן סמ"ב דס"ג מתחילים מנקודות דס"ג.
[71] חיצוניות ע"ב דא"ק, היינו סמ"ב דא"ק, יצאו יחד עם שם מ"ה בזמן התיקון.
[72] כי עסמ"ב מקבילים לחו"ב תו"מ.
[73] ז"מ = שבעה מלכים. והם שבעת מלכי אדום שבסוך פרשת וישלח. והם הספירות שנשברו בעולם הנקודים. והם היו מבחינת ב"ן, ולכן מבחינת מלכות דא"ק.
[74] שם נקודה נופל גם על המלכות. לכן הנקודים הכוללים בחינות מס"ג ומב"ן נקראים כך.
[75] כי מ"ה מקביל לז"א.
[76] ממטה למעלה.
[77] היסוד נקרא הדר, וכן גם שם מ"ה. והוא המלך השמיני בפרשת וישלח אשר שמו הדר.
[78] בהמשך נלמד עוד על קשרים רבים בין הזקן והיסוד.
[79] אח"פ מקבילים לנר"ן, ולכן האזן היא בחינת הנשמה.
[80] אורות אח"פ יוצאים מטעמים דס"ג, כלומר מע"ב דס"ג. וישנם שלשה סוגי טעמים: למעלה מן האות (כגון רביע, זרקא), באמצע האות (מקף ופסק) ותחת האות (כגון תביר, אתנח). והטעמים העליונים הם אורות האזן, האמצעיים – החוטם, והטעמים התחתונים הם אורות הפה.
[81] כי אח"פ הם בחינת חב"ד חג"ת נה"י, בהתאמה. ולכן האזן היא בחינת חב"ד.
[82] כל אזן הוציאה הארה הכוללת י"ס, כאשר מאזן ימין יצאו מבחינת או"מ, ומאזן שמאל – או"פ. ולא היו ניכרות בהארות אלו עשר בחינות, אלא רק בחינת ה' אחת מכל אזן, כדמפרש ואזיל.
[83] כלומר ה' היא בציור ד' וו', וביחד גימ' עשר. וכאן רומז לעשר ספירות הכלולות באור האזן. וכן הה' עצמה רומזת לה' פרצופים.
[84] אור האזן מתפשט במקביל לזקן, כאשר הזקן כולל י"ג תיקונים (ועוד נאריך בזה בדרושי אריך). והם התפשטו מכנגד הזקן שעל הלחיים (שהם שטח התיקון הראשון), עד שיבולת הזקן שהיא קווצת השער שתחת השפה התחתונה.
[85] בדיוננו כעת, עדיין אין שום כלי בעולם. בעולם העקודים, הנוצר מאח"פ, נברא הכלי הראשון. והנה הכלים נוצרים ע"י בטישת והכאת האו"מ והאו"פ, כאשר הם נפגשים. אך באורות האזן לא נפגשו או"מ ואו"פ, כי אילו היו נפגשים והיה נוצר מהם כלי, לא יכול היה הכלי לקבל את אור האזן מפאת גובהו וזכותו הרבה.
[86] כי אח"פ הם בחינת יה"ו דשם הוי"ה, והנקודים הם בחינת ה' אחרונה.
[87] כשם שאור האזן הוא בחינת טעמים עליונים, נשמה וחב"ד, כדלעיל, אורות החוטם הם בחינת הטעמים התחתונים, רוח וחג"ת.
[88] וכמו באורות האזן, יצאו י"ס מבחינת מקיף מנקב החוטם הימני, וי"ס בבחינת פנימי מנקב האזן השמאלי.
[89] גם אורות החוטם יצאו בבחינת אות ה', אלא שיש בהם יותר גילוי לבחינת הי"ס מאשר באור האזן. כי כאן יצאה הה' כשהיא מחולקת לד' וו', ולא עוד אלא שהו' התחלקה לששה אל"פין הרומזים לו"ק שהם ז"א. והוא מתגלה בכאן משום שהחוטם הוא בחינת ז"א, בחינת רוח, כמ"ש "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו".
[90] כפי שאמרנו, יוצאת ה' מכל אחד מנקבי החוטם. ובכל אחת יש ששה אל"פין, יחד י"ב אל"פין. והחוטם עצמו מהווה אות א' נוספת: שני נקבי החוטם הם בחינת שני יו"דין, והכותל המפריד ביניהם הוא בחינת ו'. הרי אות א', שכן היא מורכבת משני יו"דין ואל"ף. סה"כ י"ג אל"פין כמנין וא"ו, שהוא וא"ו מתוך שם ס"ג. וזה להורות כי אח"פ יצאו מס"ג ולא מע"ב, שכן ההבדל היחיד בין ע"ב וס"ג הוא במילוי אות ו'.
[91] אורות החוטם נמשכים עד החזה, דרך התיקון השלישי של הזקן דא"א שהוא שביל דק פנוי משערות על השפה התחתונה, המחלק את רוחב הזקן לשניים.
[92] כי אח"פ מתלבשים זב"ז, היינו אור האזן מתלבש באור החוטם, ושניהם מתלבשים באור הפה.
[93] כמבואר באורות האזן, ומאותו הטעם.
[94] כי פסק (|) ומקף הם הטעמים האמצעיים היחידים, שהם כאמור בחינת החוטם. וחיבור שניהם יוצר את האות ד', שהיא הד' של הה' שיצאה כאמור באור החוטם.
[95] כלומר להבדיל מהו', שנחלקה לששה אל"פין.
[96] ישנן שתי צורות של האות א': אחת יו"י, והיא הצורה הרגילה בה האל"ף מורכבת משני יו"דין ווא"ו, וציור אחר בצורת יו"ד כאשר במקום הי' התחתונה נמצאת האות ד'. והנה כאן אם נחבר ה' של אזן ימין, שהיא י' מכיוון שהיא ד' וו' וביחד י', יחד עם ד' וו' דחוטם ימין, נקבל אל"ף בצורת יו"ד. וכן בצד שמאל. כך שיש לנו שני אל"פין בצורת יו"ד.
[97] בנוסף לשני האל"פין הנזכרים, עוד יש שני אל"פין נוספים שהן בציור הרגיל יו"י. והוא כאשר נחבר י' דאזן ימין עם ו' דחוטם ימין וי' דאזן שמאל, תתקבל הא' הראשונה. וכשנחבר י' דאזן שמאל עם ו' דחוטם שמאל וי' דאזן ימין, נקבל א' שניה בצורת יו"י. הרי קיבלנו באורות החוטם (בשילוב אורות האזן) ארבע אל"פין, שתיים בציור יו"י ושתים בציור יו"ד.
[98] כמבואר כ"ז לעיל.
[99] כאן באורות הפה נוצר הכלי הראשון בעולמות, והוא נקרא עקודים. והוא מפני שהפה הוא כלי אחד ואינו מחולק לשני נקבים, כמו האזן והחוטם, ולכן האו"מ והאו"פ התחברו שם ויצרו כלי.
[100] דע כי לעולם האותיות הן בחינת כלים. ולכן פה בגימטריא ס"ג וכ"ב, ס"ג משום שמקורו בס"ג דא"ק, וכ"ב רומז ליצירת הווית הכלי. אגב, אזן גימטריא נ"ח והוא שם ס"ג חסר ה' אחרונה שיצאה החוצה. וחוטם בגי' ס"ג.
[101] הנה בעולם העקודים היתה בחינה מיוחדת שלא תמצא בעולמות אחרים, והוא כי כל עשר אורות הפה, שהם אורות העקודים, נכנסו בכלי אחד. ובדרך כלל לכל ספירה יש אור פרטי וכלי פרטי שלה. ולכן נקרא עקודים מלשון קשורים ומחוברים זב"ז.
[102] היינו הד' אל"פין
[103] כלומר ירדו הד' אל"פין אשר מקורם באורות האזן והחוטם, והתקבצו שני האל"פין בציור יו"י בלחי העליון של הפה, כאשר הא' מאור החוטם הימני היא בחינת הבל והיא הושמה בלחי ימין העליון, והשניה – בחינת דיבור, והושמה בלחי השמאלי העליון. הבל הוא הבל הדיבור היוצא מהגרון, והדיבור הוא חיתוך האותיות.
[104] כי צריכים להעשות ד' בחינות, ב' אורות פנימי ומקיף, וב' כלים פנימי וחיצון. ומההבל הזה העליון נעשה האו"מ דעקודים, ומהדיבור הכלי החיצון דעקודים..
[105] באופן מקביל, ב' האל"פין בצורת יו"ד ירדו ללחי התחתון, גם הם בסוד הבל ודיבור, הבל בימין ודיבור בשמאל. ומהבל זה נעשה האו"פ, ומהדיבור – הכלי הפנימי.
[106] הנצרך לדיוננו הוא היות אורות הפה מגיעים עד הטבור דא"ק.
[107] הכוונה כי עלו מ"ה וב"ן דא"ק אל סמ"ב דס"ג ואל מ"ה וב"ן דע"ב לעוררם אל הזיווג. כי שורש כל ההשפעות הוא מזיווגם של ע"ב וס"ג דא"ק, שהם בחינת ישסו"ת אל מ"ה וב"ן דא"ק שהם בחינת זו"ן לעומתם. ועליית מ"ן (מיין נוקבין) פירושו עליית הפרצופים התחתונים אל אלה שמעליהם, וכך נוסף אור בפרצופים העליונים והם מזדווגים.
[108] מ"ה וב"ן, אשר מקומם מתחת הטבור דא"ק, עלו כעת אל מעל הטבור.
[109] שם מכנגד הטבור נוצרה פרסה ("דפריס חד פרסה" בלשון הזוהר), מלשון מסך פרוש להפריד.
[110] ועניין זה של עליית מ"ה וב"ן מעל הטבור ופריסת הפרסה, הוא נקרא צמצום שני.
[111] פרסה זו נפרסה כדי למעט את אור א"ק היורד לעולם האצילות, כדי שיוכל לקבל את האור הרב.
[112] כי יש מסך נוסף בין אצילות לבי"ע, ולא די במסך הזה. ועוד נדבר מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה